את קיץ-סתיו 2001 בחיים, אבל בחיים לא אשכח. אבל רגע, איפה הנימוסים שלי, ככה מתחילים? נעים מאוד, אני מייקל, ניו יורקר בלב ובנשמה. נולדתי בברונקס במארס 1982, וכבר בגיל שלוש המשפחה שלי עברה למנהטן, לדירה קטנה וחמודה ב-Upper West Side. אבי עזב את הבית בגיל מוקדם, וכך אחי, כריס, שהיה גדול ממני בחמש שנים, היה כמו אבא בשבילי.

בשנות הילדות שלי, הקבוצה האהודה על כריס, הניו יורק יאנקיז, לא היו בשיאם. מאז 1978 הם לא לקחו אליפות, ומאז 1981 כלל לא הגיעו לפלייאוף. ועדיין, מגיל שנתיים קיבלתי את החינוך המאוד ברור – אתה אוהד של היאנקיז, בין אם תרצה או לא. מעבר לדון מטינגלי, הקפטן שלנו, ופה ושם דייב ווינפילד שכל כך אהבתי, לא היה מה לראות, והחברים שלי, אוהדי המטס, בעיקר צחקו עלי, במיוחד אחרי האליפות שלהם ב-1986.

יש אליפות!

ב-1996 הייתי בן 14, וסוף סוף היתה לנו קבוצה טובה. היה לנו ילד מוכשר, בשם דרק ג'יטר, ופיצ'ר צעיר שאהבתי במיוחד, אנדי פטיט, ועוד לא מעט חבר'ה טובים. פול אוניל, ברני וויליאמס, טינו מרטינז, דייויד קון, מריאנו ריברה…

הגענו לפלייאוף, טיפסנו עד לוורלד סירייס, שם חיכו לנו הברייבס הכל כך טובים, ולאחר שהפסדנו את שני המשחקים הראשונים בבית, ניצחנו את הארבעה האחרונים. בגיים 6 הייתי עם אחי ב-Upper Deck, וכשצ'ארלי הייז תפס את הכדור האחרון, הייתי מאושר כמו שלא הייתי מחיי! יש אליפות!!!! זה היה רגע שאקח איתי לכל החיים.

רואים את היאנקי סטדיום מהמשרד

ככל שחלפו השנים האהבה שלי לקבוצה רק הלכה וגדלה. נכון, לעובדה שהיאנקיז היו טובים בתקופה הזאת בטח היתה השפעה חיובית, אבל נותנים לך – תיקח, לא? בסביבת המגורים של אימי כמות אוהדי היאנקיז הלכה ועלתה מעונה טובה אחת להבאה, ובכלל, היה כיף להיות אוהד בייסבול במנהטן בתקופה ההיא…

ביוני 2000 סיימתי תיכון, וכריס, שבדיוק חזר אחרי שלוש שנים של קולג' בסירקיוז, התחיל לעבוד בחברת היי טק קטנה, במגדלי התאומים, במגדל הצפוני, קומה 76. וואו, הנוף שהיה לו מהמשרד, כל מנהטן, האמפאייר סטייט, הסנטרל פארק, ובזווית העין אפשר היה לראות את היאנקי סטדיום. חלום.

Subway World Series

התחלתי לעבוד כשליח במעדנייה בדרום העיר, ולעתים בסיום משמרת הייתי קופץ למשרד של כריס, מתהפנט מהנוף, ואז היינו יורדים, קונים שתי בירות, עולים על המעבורת לסטייטן איילנד, ורואים את העיר מתרחקת – ומתקרבת. רק אני, כריס, הבירה והעיר האהובה עלינו.

באותה השנה היאנקיז עלו לוורלד סירייס נגד המטס, וואו איזו סדרה זו היתה. העיר כולה נצבעה בכתום-כחול של המטס או כחול-לבן של היאנקיז, בכל מקום דיברו רק בייסבול. פטיט, ג'יטר, ברני, אוניל וטינו הובילו את האהובה שלי לאליפות שלשית ברציפות, ורביעית בחמש שנים, ועוד על חשבון מייק פיאצה והאחות הקטנה, אין אושר גדול מזה. את החגיגות בתהלוכה בברודוויי לא אשכח בחיים.

ואז הגיעה שנת 2001. היאנקיז כיוונו לעוד אליפות, מייק מוסינה, אחד הפיצ'רים שיותר אהבתי לראות נגדנו, הגיע מבולטימור, ואנחנו, בפעם הראשונה אי פעם, עשינו סוג של מנוי. 40 משחקים בעונה – מכרנו בערך עשרה, לכל היתר הלכנו. לרוב אני וכריס, אם לא יכולתי, הוא היה לוקח את טיילר, ה-Best Buddy שלו, גם הוא אוהד שרוף. ואם כריס לא היה פנוי, אני הייתי מפתה בחורות עם המנוי שלי…

זינה אהובתי

העונה החלה לא משהו, ואחרי חודש וחצי היינו במקום השלישי. ואז מינסוטה הגיעה לברונקס, וכריס נתקע בעבודה. הצעתי כרטיס לזינה, שכבר הרבה זמן קיוויתי לראות מכיוונה חיוך. היא הסכימה, אספתי אותה ברגל בשש, לקחנו את הסאבוויי לברונקס, וכל הדרך אני רק חושב, וואו, אני עם זינה בדרך למשחק של היאנקיז!

ניצחנו 0:2, רוג'ר קלמנס נתן הצגה, צ'אק נבלאק העיף הום ראן, מריאנו ריברה נעל את המשחק, והכי חשוב, זינה תפסה פאול בול שעף לכיוונה! מיותר לציין שהיא הפכה אוהדת של היאנקיז, וגם שלי, לא פחות חשוב (: והיאנקיז? טיפסו באותו הערב למקום השני, ולא חזרו שוב לשלישי עד לסיום העונה.

ב-6 ביולי היאנקיז ארחו את המטס, למשחק ראשון מתוך שלושה, כשזו הפעם הראשונה שהמטס חוזרים לסטדיום מאז גיים 2 של הוורלד סירייס. כריס ואני הלכנו ביחד, כמובן. כבר באינינג הראשון – 0:3 ליאנקיז, כשסקוט ברושס וחורחה פוסאדה הראו לאל לייטר איך עושים את זה נכון.

מי מספר 1?

באינינג השלישי כבר היינו בשמיים, כש-3 ראן הום ראן של אלפונסו סוריאנו קבע 0:7, והמשחק הפך גמור מוקדם. פטיט אהובי המשיך לשייט לניצחון, 3:8 על היריבה השנואה, והיאנקיז תפסו את המקום הראשון, משם הם לא ירדו עד לסיום העונה.

כריס בינתיים שכר דירה בדרום העיר, לא רחוק מהוורלד טרייד סנטר, מה שמעט הרחיק אותו מאימא ומהבית. אני וזינה הפכנו קרובים יותר ויותר, מה שהרחיק גם אותי מכריס, ומה שנשאר לנו זו הבירה על המעבורת אחה"צ פעם בשבוע ומשחקים של היאנקיז, או אצלו בדירה בטלויזיה או במגרש.

ב-9 בספטמבר, בוסטון, הקבוצה השנואה עלי בכל העולם, כן, יותר מהמטס (שנאה ספורטיבית, כן?), התארחה בברונקס. היו לנו כרטיסים, אבל גם לזינה היו שני כרטיסים לקולנוע, לפארק היורה 3, ואני מודה, למרות שזה פי אלף פחות עניין אותי, אמרתי לכריס שייקח חבר, אני עם זינה בקולנוע. את המשחק הקלטתי, ובלילה, אחרי שנפרדתי לשלום מזינה, ראיתי איך פטיט וטינו פירקו את בוסטון 2:7. זו היתה כנראה הפעם האחרונה שהכל היה נורמלי ביאנקיז סטדיום. ב-10 בספטמבר היה יום מנוחה לקבוצה, ולמחרת התהפך העולם.

"מטוס פגע בוורלד טרייד סנטר!"

את יום שלישי, ה-11 בספטמבר, גם אני כמו רבים אחרים, לא אשכח לעולם. הייתי אמור לעבוד משמרת צהריים במעדניה, אבל אני אוהב לקום מוקדם. התעוררתי בסביבות שבע, לקחתי את צ'ארלי לטיול (אה, כן, שכחתי לספר לכם על צ'ארלי, הקוקר ספנייל שלנו). טיילנו לכיוון הסנטרל פארק, כשפתאום, רעש עצום החריש את האזניים שלי. בום!

מבט קדימה, ואני לא מאמין למה שאני רואה. משהו פגע במגדל הצפוני של התאומים, שנראה כאילו הוא מחולק ל-2. אני מנסה להבין מה אני רואה, אבל הראש לא קולט. תוך דקות ספורות העיר התמלאה סירנות, ואנשים החלו לרוץ מכל כיוון, צועקים: "לא יאמן, מטוס פגע בוורלד טרייד סנטר!".

רצתי בחזרה הביתה, להחזיר את צ'ארלי וללכת, לא שאני באמת יודע לאן. אבל לא הספקתי להתקדם הרבה, ו..בום! עוד מטוס, בבניין השני! את זה כבר ראיתי בעיניים שלי! וואו, זה בלתי נתפס. ופתאום, תוך כמה דקות, ירד לי האסימון… כריס!!!!

זרקתי את צ'ארלי בבית והתחלתי לרוץ, ברגל, לכיוון דרום, אבל בשלב מסוים סגרו את הדרך ואי אפשר היה להמשיך. היה כזה כאוס, קשה לתאר בכלל! חזרתי לאימא, חיבקתי אותה, ניסיתי להרגיע אותה, למרות שאני בעצמי הייתי בלחץ היסטרי. ניסינו להתקשר לנייד של כריס, של הבוס שלו, של חבר שעובד איתו, אבל כל הקווים נפלו.

הכל מעורפל

אחרי הצהריים הגיעה הבשורה המרה. כריס לא מצא את הדרך החוצה, ונאלץ לקפוץ מהקומה ה-76, אל מותו הכל כך טראגי. החיים שלי נהרסו. כל העולם נחרב לי מול העיניים, איך אני מסוגל בלי כריס???????????

את הלוויה אני כמעט לא זוכר. הכל היה מעורפל. כל העיר היתה מעורפלת, איזו תקופה הזויה… נסגרתי בחדר שלי חודש, לא יצאתי, לא רציתי לראות אף אחד, אפילו לא את זינה, שניסתה לעודד, לשווא.

המחבטים דממו, העיר דיממה

אם היה משהו שיכול היה להוציא אותי מהדפרסיה, אלה הם האהובים שלי מהיאנקי סטדיום, אבל מן הסתם, כמו כלל העיר, גם הם דממו בשבוע הזה. ב-18 בספטמבר הם חזרו לשחק, אבל בחוץ, וניצחו את הווייט סוקס 3:11. אל דוקה נתן הצגה, אלפונסו סוריאנו, חורחה פוסאדה ושיין ספנסר העיפו הום ראנס, חורחה עם גראנד סלאם, ולרגע קצר הרגשתי את הלב פועם. סגור בחדר, אבל פעם.

ב-25 בספטמבר הם חזרו לראשונה הביתה, לסדרה מול טמפה ביי. אבל האווירה בעיר עדיין היתה מדכאת, היאנקיז הפסידו את המשחק 4:0, כשהמחבטים דממו כמו שכל העיר דיממה. חוץ משני היטס של ברני – כלום. לא הגיע קהל, ובאמת שהיתה תחושה של סוף העולם. ואני, כמובן, התחברתי לזה בקלות. מבחינתי הוא באמת הגיע, סוף העולם….

World Series

הפעם הראשונה שהרגשתי את הלב שלי שוב פועם, הגיעה ב-30 באוקטובר. היאנקיז עלו לוורלד סירייס, זינה עשתה לי הפתעה – וקנתה שלושה כרטיסים לכל המשחקים בבית. מדוע שלושה. כרטיס נוסף לכריס. מושב לידי. רק החולצה שלו תהייה שם. בשני המשחקים הראשונים באריזונה, הדי-באקס שלטו ללא עוררין. היה ברור שקל זה לא יהיה, מול שני המשוגעים האלה, רנדי ג'ונסון וקורט שילינג.

לפני תחילת המשחק עלה הנשיא, ג'ורג' בוש הבן, לזרוק את הכדור הראשון, והרים את האגודל שלו, לקול קריאות הקהל A-S-U! הצמרמורת שהרגשתי, כשאני מחבק את החולצה של כריס, חולצת המשחקים הקבועה שלו, עם המספר 4 – לו גריג אהובו. לא יכולתי להפסיק לבכות. את המשחק עצמו ניצחנו 1:2, אבל הדרמה האמיתית החלה ביום שלמחרת.

Mister November

ה-31 באוקטובר, משחק מספר 4. שוב, אני, זינה, והחולצה של כריס על המושב הריק משמאלי. שילינג נגד אל דוקה, שהתחיל רע ומילא את הבסיסים, אבל יצא מזה כמו שהוא יודע. באינינג השלישי ספנסר העלה אותנו ל-0:1, אבל מארק גרייס השווה מהר מאוד, ובשמיני ארוביאל דוראזו ומאט וויליאמס קבעו 3:1. נראה גמור. הפסד פה ייתן להם 1:3 בסדרה, לך תחזור מזה…

אינינג תשיעי מתחיל. דרק ג'יטר נפסל, ופול אוניל, לוחם אדיר, הצליח לעלות על הבסיס ולשמור תקווה. ברני נפסל גם הוא, רק כדי לפנות את הבמה לטינו. פיץ' ראשון שהוא רואה – בום! 3:3 ענק! אקסטרה אינינגס. שוב, מה לעשות, אני לא שולט בזה, בכיתי. אני וזינה החלפנו מקומות, עכשיו היא יושבת ליד כריס.

החל האיניניג העשירי התחתון, והשעון הראה פתאום… חצות. וזה לא סתם חצות, פתאום נובמבר. ה-1.11. ממתי משחקים בייסבול בנובמבר??? סקוט ברושס נפסל, סוריאנו נפסל. הקפטן עולה – ג'יטר. אחרי שראה שמונה פיצ'ים, הוא שולח את התשיעי לרייט פילד פורץ' – בום! 3:4 לנו!

Mister November. אני וזינה התחבקנו שעה, אולי יותר, לא זזנו משם, וכל הסטדיום מסביב רועש. רועד. רוגש. רועם. הנה, העיר חזרה לחיים! והכל בזכות ג'יטר וטינו, מלכי העיר.

The Muss Is Loose

למחרת, גיים 5, סווינג גיים, מי שמנצח מתקרב לתואר מרחק ניצחון אחד. אחרי הדרמות שראינו אתמול, כמה יותר כבר יכול להיות? החלטנו להחליף את הכרטיסים שלנו, ולשבת ב-Left Field, קרוב קרוב למגרש. להרגיש את המשחק יותר. הפעם לבשתי את החולצה של כריס וגריג, להרגיש את אחי איתי.

מייק מוסינה נגד מיגל באטיסטה, על פניו המץ'-אפ לטובתנו. אבל באטיסטה נתן הצגה, ובחמישי סטיב פינלי ורוד בראהס קבעו 0:2. זה שוב נראה גמור. שוב אינינג תשיעי, שוב פיגור שתי ריצות, שוב שני אאוטס, אחרי שספנסר וצ'אק נבלאק נפסלו, כשפוסאדה על הבסיס. ברושס, לא שחקן שידוע ביכולות ההתקפה שלו, עלה. בול ראשון, ופתאום – בום!

הכדור טס, וטס – ונחת היישר בכפפה של זינה!! 2:2 ענק!! יום אחרי יום, מי היה מאמין!!! הכדור הזה יהיה שווה הרבה יום אחד… הפעם, לא רק אני וזינה התחבקנו, כל היציע היה אחד על השני, איזו אווירה מטורפת, שכחתי לשעה מכל הצרות, ושוב הייתי מאושר. תודה לכם, יאנקים, זה רק בזכותכם.

המשחק נמשך, ונמשך, ונמשך, ובאינינג ה-12 סוריאנו ניצח אותו עם סינגל שהביא את נבלאק הביתה, ניצחנו 2:3, עלינו ל-2:3 בסדרה, האליפות קרובה!!!! את שני המשחקים האחרונים ראינו באיזה בר קרוב לבית, מקום שכריס אהב לשבת עם חברים. לצערי זה לא הביא מזל, הפסדנו את שני המשחקים, את השני בצורה סופר דרמטית, והאליפות נשארה במדבר. אבל את מה שכריס, אני, זינה והיאנקיז עברנו באותו סתיו, לא אשכח לעולם.